החלטה בתיק פש"ר 001742/03

זהו ערעור על החלטת המנהל המיוחד לבדיקת תביעות חוב מיום 31.10.04, שדחה 2 תביעות שהגיש בנק הפועלים בע"מ כנגד 2 החייבים, מר חיים כהן והגב' כהן יפה רחל.

בש"א זו הוגשה יחד עם בש"א 26119/04, ומכיוון שמסכת העובדות זהה, החלטתי לדון בשתיהן יחד במסגרת בקשה זו.

החייבים היו בעלי חברות שקרסו. משערבו ערבות בעלים לחובות החברות כלפי המערער ומשלא עמדו בדרישות המערער לפרוע את חובם, הגיש הבנק ביום 14.02.02 2 בקשות להתראת פשיטת רגל.

ביום 05.08.02 הגיש הבנק בקשה למתן צווי כינוס לנכסי החייבים והכרזתם פושטי רגל, וביום 17.02.03 ניתנו צווי הכינוס, כאמור, לבקשת המערער.

רק בתאריך 28.12.04, הגיש הבנק לכנ"ר 2 תביעות חוב כנגד 2 החייבים, היינו, באיחור של ארבעה חודשים לערך. כנגד המשיב 1 הוגשה תביעת חוב בסך של 1,976,121 ש"ח, וכנגד המשיב 2 הוגשה תביעת חוב בסך 1,145,877.10 ש"ח. לתביעות החוב צורף מכתב מטעם המערער ובו נתבקש הכנ"ר לקבל את תביעות החוב על אף האיחור בהגשתן, עקב נסיבות מיוחדות שפורטו במכתב. ומהן אותן נסיבות מיוחדות?

מקריאת כתבי הטענות עולה כי אי הגשת תביעות החוב במועד הקבוע עפ"י חוק נבע ממחדל של ב"כ הבנק. פשוטו כמשמעו. ובמה דברים אמורים?

לפי גרסת המערער, ביום 30.10.02 יצאה עוה"ד יעל שמואל-זימן, אשר הטיפול בתיק, במשרד ב"כ המערער, היה בטיפולה הבלעדי, לחופשת לידה. את מקומה מילא עו"ד אחר, עו"ד ברק נבות, וכל תיקיה של עוה"ד זימן, ובכלל זה התיק בעניינם של 2 החייבים, הועברו לטיפולו של עו"ד נבות, שהיה אמור לטפל בהגשת תביעות החוב, לאחר שניתנו צווי הכינוס ביום 17.02.03.

ביום 1.4.03 חזרה עוה"ד זימן מחופשת הלידה ועוה"ד נבות סיים את עבודתו במשרד ב"כ המערער. עם שיבתה מחופשת הלידה, בדקה עוה"ד זימן את מצב ההליכים בתיק, ועקב טעות רישומית במחשב המשרד, סברה בתום לב כי תביעות החוב הוגשו במועד ובכלל. בשלב מאוחר יותר, בחודש נובמבר 2003, במסגרת ניסיון המערער למנות את עו"ד איתן ארז מטעמו כנאמן לנכסי החייבים, נודע לו מפי כנ"ר, כי תביעות חוב מטעמו כלל לא הוגשו.

לטענת המערער, מיד לכשנודע לו כי תביעות חוב לא הוגשו, פעל הוא כדי להכין תביעות חוב. אולם, עינינו הרואות, כי רק בתאריך 28.12.03, הוגשו תביעות החוב כאמור לכנ"ר, היינו, הבנק התמהמה כחודש ימים נוסף, וזאת על אף שהוא עצמו יזם את ההליכים כנגד שני החייבים.

המסגרת הנורמטיבית ;

אין חולק, וההלכה בעניין זה ברורה, כי הגשת תביעות חוב במועד נתפסת בידי המחוקק כעניין עקרוני , ולא פרוצדוראלי גרידא. זאת, באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב, ידעו אל נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" במאוחר.

לשון סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל ברורה:

"71.....

(ב) נושה רשאי להגיש תביעת חוב תוך ששה חודשים מיום מתן צו הכינוס, בדרכים ובאופן שיקבע השר ; הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן על נכסי החייב, או הנאמן, רשאים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את התקופה להגשת תביעות חוב של נושה לפרק זמן שיקבעו בהחלטתם, אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע".

(ההדגשות שלי - ו.א.)

בכל האמור ב"טעמים מיוחדים שיירשמו", חלה גישה נוקשה להארכת מועד. בפש"ר 237/97 לבידי זהב נ' שדה, הובהרה פרשנות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כדלקמן:

"משמעותו של סעיף זה היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות 'שאינם שנויים במחלוקת' מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד".

(ההדגשות אינן במקור -ו.א.)